עבר כמעט חודש מאז שחזרתי מיפן, מסיור מקצועי לאדריכלים בהובלתו של אדריכל אריה קוץ. יפן אכן מדהימה ושונה, עם צבעי השלכת, השלג, האדריכלות הנועזת והקשר בין היסטוריה לקדמה.
מאז חזרתי שואלים אותי מה למדתי ומה הבאתי איתי לעשייה המקצועית שלי ולאדריכלות בארץ. כמעט בלתי אפשרי "לייבא" רעיונות עיצוביים מבודדים, כאשר יש פער תרבותי עצום בין היפנים שהם מרוסנים, אחראיים ואסתטיים לבין הישראלים, שהם פיראטים, הלומי מלחמות וחסרי יציבות. וגם אם אדריכל יפני היה מגיע לישראל, הוא לא היה מגיע רחוק ללא הקבלנים היפניים, שהם מקצועיים, יסודיים וזריזים. תרבות העיצוב העשירה ותרבות הבניה הקפדנית משלימות זו את זו ומאפשרות אדריכלות נועזת.
ובכל זאת, כחודש אחרי, התחלתי לזקק מספר תובנות ורשמים מקצועיים, שמחזקים את העשייה המקצועית במשרד שלי כאן בישראל:
1.אדריכלות טובה הינה עשייה תרבותית ואמנותית.
לא ניתן לרדד אותה לטכני ולפרוגרמתי או אפילו לסטייל.
2. המרחב הציבורי כמיכל לפעילות ציבורית וחברתית.
קשר אינטראקטיבי, אירועים וטקסים, מפגש חברתי, אכילה בצוותא, יומיום , גידול ילדים, תנועה, ספורט.
3. אמירה חזקה – ביצוע קליל.
הקונספט צריך להיות חזק, הגישה אמיצה אבל העיצוב המינימליסטי מכוון לעדינות, לאלגנטיות, לניקיון צורני.
4. אדריכלות נוף כמנוע מסחרי.
תיירות, מוקדי דת ואמנות, עליה לרגל, סלפי. הראיה של פיתוח ציבורי איכותי כקטליזטור להתחדשות עירונית.
5. צפיפות ותחבורה ציבורית.
אין גבול לאחוזי בניה כאשר יש תחבורה ציבורית במקום חניונים ופקקים.